כל הדרכים טובות לנו, ולא סתם בחרנו בדרך הזו
הפעם באמת שזה היה ספונטני. נועה תכננה טיול של שנה פלוס מינוס, ומאי החליטה להצטרף אליה לחלק הראשון. כמה שבועות לפני הטיסה נועה התייעצה איתי על לוקיישנים ופתאום העלתה לאוויר את קירגיסטן. בדצמבר 24 כשהגעתי לקופנגן שמתי לי ליעד להגיע למדינה פראית בשנה הקרובה, קירגיסטן היתה אחת מהאפשרויות. איך שאתם מכירים אותי – היה לי קשה להגיד להזדמנות הזו לא.
בערך שבוע אחרי שהשתעשעתי עם הרעיון קניתי כרטיס טיסה. כיאה לשלוש נשים שמטיילות סולו, כל אחת הגיעה בטיסה נפרדת לאתונה, שם נפגשנו וטסנו למחרת ביחד לבישקק בירת קירגיסטן.
הרי טיאן שאן
ידענו שאנחנו רוצה לטרק בחלק די גדול מהזמן שלנו בקירגיסטן. רצינו את הטבע, את השקט, את הנופים, את המקומות שאי אפשר להגיע אליהם ברכב. בגלל שהתקרבנו לסוף עונת הטרקים בקירגיסטן יצרנו כמה שיותר מהר קשר עם חברת תיירות מקומית כדי לסגור מראש את כל מה שניתן. בדיעבד כמובן שהבנו שאת הרוב נוכל להבא לסגור באופן עצמאי בלי עמלה ועם יותר גמישות, אבל, ככה זה כשבאים ברגע האחרון 🙂
הכנה לטרק - ציוד, ניווט וכו'
כמו כל טרק בגובה – זה טרק שצריך להתכונן אליו בעיקר בהתאם לעונה, אבל תמיד לקחת בחשבון את ההיתכנות לגשם ורוח. אנחנו ידענו שאנחנו מגיעות ממש בסוף העונה – התכנון היה להתחיל את הטרק ב 10/9/25 למשך 10 ימים ושיש היתכנות אפילו לשלג במקומות הגבוהים. ההמלצה שלי היא לטוס עם מוצ'ילה של כ40 ליטרים עם מערכת גב טובה מאוד, לשים בה כל הציוד שלנו לכל התקופה בקירגיסטן ולטרק עצמו לצאת רק עם הציוד ההכרחי בתוך אותה מוצ'ילה. הפעם, לצערי, זה לא מה שעשיתי. אני יצאתי עם שני תיקים קטנים, מוצ'ילת יום של דקטלון של 20 ליטר (איתה טירקתי) ועוד תיק חלש מאוד שבו שמתי את הלפטופ ושאר דברי החול. בתכלס, אם לוקחים פורטר אז תיק של 20 ליטרים מספיק לטרק עצמו, אבל כל המעברים עם שני תיקים זה אירוע לא נעים ולכן בדיעבד הייתי הולכת על תיק אחד קצת יותר גדול ופאוצ' / תיק אפס בנוסף (כמו שעשיתי בקמינו). רשימת הציוד המלאה שלי תופיע כאן בהמשך.
הגעה לבישקק ולקרקול
עשינו לילה באתונה כדי שהמעבר יהיה בצ'יל. ידענו שקירגיסטן היא אירוע ורצינו לקדם את פניה בהדרגה. באופן אישי, כשאני יוצאת למסעות אני אוהבת ומעדיפה לשהות בקונקשין כדי להתאים בהדרגה את האנרגיה שלי ולאפשר לעצמי להתאקלם לשינוי, משהו במסע הפיזי הזה מכין אותי למסע הנפשי שאני עומדת לעבור. מאתונה לקחנו טיסת קונקשין לבישקק דרך איסטנבול, היה לנו שם מלא שעות ורצינו להיכנס בעיר כדי לטפס, אבל אזהרת המסע האדומה של משרד החוץ השאירה אותנו בשדה. אחרי מלא שעות, ראקי שנשכח במטוס וברגר קינג אחד – הגענו לשדה בבישקק, בירת קירגיסטן. השעה הייתה 04:30. בשדה חיכה לנו דוברן, הנהג מסוכנות הטיול שסגרנו איתה את הטרק. הוא הסיע אותנו ישירות לקרקול כדי שנתחיל את הטרק כמה שיותר מהר. הדרך הייתה מאתגרת וכללה כבישי אספלט, כורכור, חצץ ומה לא. חלק מהדרך סלולה וחלק נסללת, ומסתבר שזהו מהלך כולל של סין להכשיר את דרך המשי כדי שסחורות יוכלו לעבור בה בצורה כמה שיותר יעילה. יצאנו מהשדה בשעה 05:00 ובשעה 10:30 הגענו לקרקול. סה"כ 5.5 שעות נסיעה. הגענו ישירות לסוכנות הטיולים, הסדרנו עניינים, הבהרנו הכל לקראת הנסיעה מחר והנהג הקפיץ אותנו לדירה ששכרנו דרך אירביאנדבי. בקרקול בעיקר נחנו מהטיסה, קנינו חטיפי חלבון וצ'וקולוקים מהסופר המקומי (אין אני אוהבת סופר מקומי!!!), יצאנו למסעדה מקומית לאכול קצת מנטי ואושפלאו ויצאנו לבר מקומי חמוד עם קליעה למטרה. מתה על קליעה למטרה בברים, מזכיר לי עיירות סקי. וול, קרקול היא עיירת סקי! שזה מדליק בפני עצמו.
עמק ג'ירגלאן - Jyrglan
ככל שהג׳יפ מתקדם הלב שלי מתרחב. אני ממש מרגישה את זה פיזית בגוף
הטבע נעשה טבע. פראי, רחב, נוכח
המרחבים האלו
הירוק, הצהוב
ההתרגשות לקראת מה שאפגוש
בי ומסביב גורמים לי להרגיש הודיה
איזו זכות. איזו זכות לחיות בכזו עוצמה
איזו זכות לארוז תיק וללכת לאן שחשקה נפשי
🤍 ואני כבר מרגישה שאני ארצה לחזור לכאן
למאכלים שמזכירים לי קצת את הבית של סבתא (בכל זאת אפגנית) לתרבות השונה מזו שאני מכירה
אני אחזור ואולי אביא איתי נשים נוספות שזה יכול להרחיב את עולמן.
ג׳ירגלאן הוא עמק ירוק מהמם, ובתוכו כפר קטן שממנו מתחילים את הטרק. יש בו 2 חנויות סה״כ, אחת מהן היא בית קפה. אפשר להצטייד פה במים, נייר טואלט, מוצרי היגיינה בסיסיים, מזון בסיס. יש נחל מתוק שזורם צמוד לכפר. אנחנו ישנו בגסטהאוס חמוד ממש Baitor Guesthouse. עלה לנו 45 דולר לחדר ל 3. חדר חמוד ביתי והמקום עצמו חמוד וביתי. יש מאמא שמבשלת ארוחת ערב (700 סומס לאדם- סלט, מרק ומאפה מאודה עם ירקות ובשר, ריבה ולחם ותה).
בצהריים עשינו פיקניק מתוק ליד האגם ממוצרים מקומיים שקנינו במכולת הקטנה, אחד מהדברים זו גבינה קשה מעושנת מייצור מקומי. אני היחידה שאהבה 🙂
היום הראשון - מג'ירגלאן למחנה יורטים ראשון
פרטים טכניים – הליכה של 13 ק"מ, עלייה 800 מטרים.
אחרי ארוחת הבוקר חיכה לנו בגסטהאוס ג'וני – הפורטר שלנו. אנחנו דוגלות בלסחוב איתנו רק ציוד יום, ובגלל שמזג האוויר היה הפכפך נאצלנו להיסחב עם קצת יותר ציוד, וכמובן שרצינו להביא איתנו חלבון לדרך אז… ג'וני היה לנו לעזר 🙂 העברנו לג'וני את הציוד שאנחנו לא צריכות איתנו להליכה, הוא ארז הכל במוצ'ילה שלו ויצא לדרך לפנינו. יצאנו לדרך בשעה 10:00. צעד ראשון והרגל של מאיו בבוץ. אחלה של סיפתח 🙂 יחסית בתחילת היום ראינו עדר ענק של סוסים רץ מלפנינו. וולקאם לטבע. התיישבתי על סלע קרוב והבטתי בהם. איזה יופי של דבר.
באיזשהו שלב הייתי אחרונה ולא ראיתי אף אחד באופק. אני מודה שאלו הרגעים שאני הכי אוהבת במהלך הייק. אין כלום חוץ ממני ומהטבע. אלו לרוב הרגעים הממלאים ביותר, שבהם אני מרגישה הכי חיה. הכל מקבל פרופורציה, הכל שלם, אין דבר שחסר לי. אני מניחה את הטלפון על סלע, שמה את השיר שמתנגן לי בראש בתקופה האחרונה ורוקדת את החיים (והן בטוחות שאני פשוט הולכת לאט…).
למה ללכת לבד בטבע זה כזההההההה חי
כזה שלם
ככה ממלא אותי
שווה הכל
הרגעים ששווים הכל
הדרך לא הייתה קשה. אבל בגלל שהגעתי במוד הרפתקני חתכתי הצידה לנהר ותברברתי קלות בביצות קטנות. באיזשהו שלב כשהתחילה העלייה ראיתי את מאי ונועה בעצירה. חברתי אליהן ושם הלכנו יחד לצד פלג נחל שזרם מבין ההרים. הטבע במלוא עוצמתו. התחלנו מה שנקרא 🙂
כשהתקרבנו למחנה היורטים השעה הייתה 17:30, קצת קרוב לשקיעה. הנוף התכסה בצבע כתום-אדום והנחל נראה נוצץ מתמיד. במחנה חיכה לנו ג'וני עם הציוד שלנו. הוא כבר מיקם אותו ביורט שאנחנו הולכות לישון בו. ביורטים בדרך כלל ישנים קבוצה של אנשים, בגלל שאנחנו הגענו בסוף העונה אז זכינו לישון רק שלושתינו 🙂 במחנה עצמו היינו אנחנו, 4 ישראלים ו 2 יוונים. ליד הנחל הקימו אוהל עוד זוג אירופאים. השעה 18:00 הוגשה ארוחת הערב ביורט המרכזי – זה המקום בו במהלך היום אפשר למצוא תה, קפה, עוגיות ופירות יבשים. מגוון דיי זהה בכל מחנות היורטים שנעבור בהם. אה וכמובן, חלב מרוכז (ממש הזכיר לי את ויאטנם). הייתה ארוחת ערב בסיסית וטעימה של מרק עדשים וירקות, ופסטה עם ירקות. אחרי האוכל נשארנו לשתות תה ולדבר קצת עם היוונים, אבל בתכלס לא להרבה זמן כי ממש נהוג ברגע שהשמש יורדת ומסיימים לאכול להתארגן לשינה ולהתפזר כל אחד ליורט שלו. היה קר. אני זוכרת שהופתענו מכמה שהיה קר. אמנם המזרנים היו נהדרים בעיני וחיכו לכל אחת 2 שק"שים, אבל עדיין היה ממש קר. קצת נבהלנו מזה כי ציפינו שיילך ויתקרר ככל שהימים יעברו וככל שנעלה בגובה, ולקבל לילה ראשון שכזה זה בהחלט היה מפתיע וחששנו מהבאות.
בכל היורטים הוייב הוא יחסית דומה – יש כמה יורטים מפוזרים במרחב, יש יורט מרכזי שבו אוכלים כולם יחד, יש מטבח שלרוב בנוי מפחונים ויש מבנה לשירותי בול פגיעה שנמצא במרחק סביר מהיורטים. אין קליטה. בכלל. לכל אורך הטרק אין קליטה סלולרית בכלל, ויש סטארלינק בכל מחנה יורטים שפועל מאנרגיה סולארית בלבד. אין שמש – אין חשמל ואין אינטרנט. ברוב היימים היינו ללא אינטרנט. מבחינת שטיפת פנים/ידיים/צחצוח שיניים – יש כיור מאולתר עם מיכל מים מהנהר שמונח מעליו. כשאנחנו התארגנו לשינה נגמרו המים ~ צחצחנו בקור ובחושך שיניים, נכנסו ליורט ולבשנו את כל מה שהבאנו איתנו. טרמי, מכנסיים, חולצה, ג'קט, מעיל, כובע גרב, חם צוואר. סיימנו את הערב בכמה צ'ייסרים של ראקי. אמנם בדמיוננו אנחנו יושבות מסביב למדורה עם הפורטר ומרימות צ'ייסרים של ראקי, אבל וול, המציאות הייתה קצת שונה. הפורטר לא שותה אלכוהול כי הוא מוסלמי וגם כי הוא בתפקיד, לא היה שום זכר למדורה, ואנחנו לא הצלחנו לתפקד מחוץ לשק"ש. הדבר הכי קשוח כשקר לך ואת ישנה יחסית בטבע הוא להתעורר באמצע הלילה לשירותים. כמובן שהתעוררתי. יש איזה חצי שעה שאת שוכבת במיטה ומתלבטת אם בכלל לקום ממנה, מייחלת שיגיע הבוקר. משהוא סירב להגיע הקמתי את עצמי, צעדתי לצד הסוסים שהסתובבו בחוץ וקפאתי בדרך לשירותים. אחלה סיפתח.